החלטה בתיק מ"ת 24144-12-11

זוהי בקשה להורות על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים נגדו.

נגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו ביצוען של קשירת קשר לביצוע פשע, שינוי זהות רכב, ניסיון גניבת רכב, פריצה לרכב וכוונה לגנוב, מעשה פזיזות ורשלנות והפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו.

על פי האמור בכתב האישום ובטיעונים שנערכו בפניי, עולה כי , ביום 9.12.11, סמוך לשעה 20:40, קיבל המתלונן אינדיקציה ממוקד איתוראן, כי נעשה ניסיון פריצה לרכבו וזאת על ידי כך שהמשיב ואדם אחר בצוותא חדא שברו את מעטפת הפלסטיק שמתחת להגה ובין היתר קרעו את חוטי החשמל. המתלונן, אשר בעקבות ההתרעה שקיבל , ירד לעבר רכבו. בשלב זה היו כבר במקום השוטרים רומיאו דסקלו, ובנימין אוקנין, אשר הגיעו בעקבות הזמנת המוקד, והורו לו שלא להתקרב לרכב, והמתינו במקום לצורך מארב, במידה והפורצים יחזרו למקום.

על פי המתואר בכתב האישום, בשעה 21:15, הגיע למקום רכב מזדה כסוף, אשר על פי טענת המאשימה נהג בה המשיב שבפנינו, יחד עם האחר.  האחר ירד מרכב המזדה, נכנס לרכבו של המתלונן, והחל לנסות להתניע את הרכב בכוונה לגנוב אותו. בשלב זה, השוטר דסקלו ניסה לעצור את האחר, והאחר הצליח להימלט מהרכב, לאחר שתקף את השוטר דסקלו. האחר נכנס לרכב המזדה אשר על פי טענת המאשימה, היה נהוג על ידי המשיב, והשניים פתחו במנוסה שבעקבותיהם נוסע רכב המשטרה בו נוהג השוטר בנימין אוקנין.

במהלך המרדף,השוטר כרז למשיב לעצור, אך לא נענה, ואף נגרמה תאונה, במהלכה פגע הרכב המשטרתי ברכב המזדה. בסופו של אותו אירוע, הצליח המשיב ואותו אחר להימלט מבלי להיתפס כשהם נהוגים ברכב המזדה.

במהלך הדיון שבפניי, חלק ב"כ המשיב על קיומן של ראיות לכאורה, וזאת כאשר עיקר טיעוניו מתמקדים בשאלת הזיהוי של המשיב כמי שנהג ברכב המזדה .בטרם אכנס ואפרט את טענות הצדדים אקדים ואציין כי לא הייתה מחלוקת אמיתית בין הצדדים נוכח השתלשלות האירועים כפי שתוארה עד כה, כי מי אשר נהג במזדה בשלב השני שח האירוע, ויצא ממנה, היה מעורב בניסיון הפריצה של רכב המתלונן, מספר דקות קודם לכן. הגם  שאין ראיות ישירות הקושרות בין רכב המזדה שהגיע בשעה 21:15, לבין מעשה הפריצה כחצי שעה קודם לכן, הגיונם של דברים וניסיון החיים מוביל לכך כי  מי שניסה מספר דקות קודם להגעת המזדה לגנוב אותה, הוא זה אשר בהמשכם של דברים, הגיע להשלים את ביצוע המשימה. בדומה, לא הייתה מחלוקת אמיתית כי מי אשר נהג במזדה מבחינה משפטית, הינו בבחינת מבצע בצוותא, עם האחר אשר בשלב השני של האירוע, נכנס לאוטו וניסה להתניע.

מכל מקום, כשאלו פני הדברים, הראיה העיקרית הקושרת את המשיב שבפנינו למתואר לעיל, הינה זיהויו של המשיב על ידי השוטר בני אוקנין, וזאת במסגרת המרדף שנעשה אחריו שעה שנהג במזדה הכסופה. ביחס לזיהויו זה מפנה ב"כ המשיב להודעתו מיום 9.12.11, ומיום 13.12.11, ובדומה לדו"ח פעולה מיום 11.12.11, הנוגע לכאורה למסדר זיהוי ספונטני. כאמור, סלע המחלוקת בין הצדדים נוגע למשקלו של זיהוי זה.  את עיקר יהוו משליך ב"כ המשיב בנוגע לחולשת הזיהוי, בהינתן אלה:

ראשית, המדובר בזיהוי יחיד, כאשר השוטר דסקלו לא זיהה את המשיב וגם לא היה מעורב במרדף.

שנית, התיאור בדבר אופן נהיגת המזדה ופתיחת הדלת האחורית, יש בה כדי להוביל שהיה אדם נוסף במושב האחורי.  כך גם זה מטיל ספק בדבר יכולתו של אוקנין לזהות שעה שמדובר במרדף, וכאשר השמשות האחוריות של הרכב כהות וכאשר לכאורה, השוטר אוקנין נמצא בחלקו האחורי של הרכב. הדברים מקבלים משנה תוקף שעה שמדובר בשעת לילה. זה מפנה לעובדה כי הזיהוי של המשיב על ידי השוטר אוקנין בתחנת המשטרה לאחר שהוצגה לו תמונה שהוצאה מהמסוף, אינו בעל משקל כלשהו, וכך גם אותו זיהוי ספונטני , לכאורה, שעה שהשוטר אוקנין, במקרה, פגש במשיב, לאחר שנעצר, והובא לתחנת המשטרה.

לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים, וקראתי את חומר החקירה וכן, פסיקה רלוונטית, הגעתי לכלל מסקנה כי בתיק זה קיימות ראיות לכאורה ללא כירסום. 

כאמור, כל הדיון שהיה בפניי, נוגע למשקל שיש ליתן לזיהוי על ידי אותו שוטר. המדובר בשאלה אשר במובהק דינה להתברר במסגרת התיק העיקרי. בשלב זה, וכהלכה ידועה, בית המשפט אינו נדרש לשאלות של משקל ומהימנות ועליו להידרש לשאלה האם יש בחומר החקירה ראיות אשר במידה ובית המשפט ירכוש להן אמון, יוכלו לאחר עיבודן במסגרת חקירה ראשית וחקירה נגדית, להביא לידי הרשעתו של המשיב מעבר לספק סביר. כל השאלות בדבר יכולתו של השוטר לזהות, מידת הוודאות בזיהוי, וכן, תהיות ושאלות נוספות אותן העלה ב"כ המשיב, תעלנה ותלובן במסגרת התיק העיקרי.

בצד דברים אלו, אין פירוש הדבר שבית המשפט פוטר עצמו, בשלב המעצר, מלבחון סתירות או חוסר הגיון בולט על פני הדברים, וביחס לכך אציין כי לא מצאתי בנקודות עליהן הצביע ב"כ המשיב ככאלה שכבר עתה , ועל פני הדברים בשלב המעצר, שוללות כל אפשרות כי בית משפט ירכוש להן אמון בעתיד. מעבר לנדרש, אציין כי השוטר אוקנין, עוד ב"זמן אמת", בטרם הוצגה לו תמונתו של המשיב, או פגש בו באופן אקראי, בתחנת המשטרה, ידע לציין במפורש את שמו של המשיב, כמי שנהג באוטו, הלה מציין כי זיהה אותו בוודאות, וכאמור, במזכרים מאוחרים יותר, אף מסביר מדוע פניו של המשיב מוכרות לו ,וזאת על רקע כך שאלו מזכירות לו פנים של רכז מודיעין בתחנת המשטרה. כך גם זה מסביר כי זיהה את המשיב בתחילת המרדף, כשרק לאחר מכן, המשיב החל בבריחה (ראה הודעה מיום 9.12.11, עמוד 1, שורה 17), כך שגם לתהייה בדבר יכולתו של השוטר לזהות את המשיב בשעה שהוא מצוי מאחורי רכב המזדה, עם החלונות הכהים, יש לכאורה מענה בחומר הראיות. מכל מקום, וכפי שכבר ציינתי, עניינים אלו מקומם להתברר במסגרת התיק העיקרי.

לא למיותר לציין כי העובדה שהמשיב, לאחר חקירה קצרה, בוחר לשמור על זכות השתיקה, מצטרפת אף היא לראיות התביעה ומחזקת אותן. ביחס לכך יש טעם בדברי ב"כ המבקשת הטוען כי לו המשיב טוען שאין זה הוא שהיה ברכב או אז אך טבעי שימסור גרסה מלאה, יתמודד עם חומר הראיות שמוטח בו ולא יסכור פיו.

אשר לעילת המעצר, כאמור, עבירת רכוש לכשעצמה אינה מקימה עילת מעצר סטטוטורית, יחד עם זאת, בנסיבותיו של משיב זה, מצאתי כי קיימת גם עילת מעצר וזאת אף מעבר לאמרתו של כבוד השופט עמית בבש"פ 45/10.

בקובעי כי יש עילת מעצר הנני נותן דעתי לכך שהמשיב ביחד עם אחר, קשרו קשר לגנוב את הרכב, וגם כאשר נתפסו בכף, המשיב לא היסס מלהימלט מהמקום ולנהוג בצורה פראית עם רכב המזדה, כך שבסופו של דבר, אף הצליח להימלט חרף קריאת המשטרה במערכת הכריזה כי יעצרו, וחרף התנגשות בין המשיב לניידת המשטרה. מי אשר נוהג כך מלמד כי ישנו חשש כי ימלט מהליכי המשפט, אל אלו נוסיף כי לחובת המשיב עבר פלילי.כך גם בית משפט נותן דעתו לעובדה שהאחר, אשר השתתף בביצוע העבירות וזהותו ידועה למאשימה, טרם אותר, ועל כן, בשחרורו של המשיב יש גם חשש מסוים לשיבוש הליכי משפט. לסיכום עד כה, הרי ישנן ראיות לכאורה, וישנה עילת מעצר.

יחד עם זאת, בנסיבותיו של משיב זה לא ניתן לומר שאין מקום לשקול שחרור לחלופה, שכן, כאמור, מדובר בעבירת רכוש יחידה שהיא לכשעצמה אינה עומדת בקריטריונים שנקבעו בהלכת פרנקל. כך גם עברו הפלילי של המשיב אינו מן המכבידים וזה לא ריצה מעולם עונש מאסר. כאמור על בית המשפט כמצוות המחוקק לתור אחר אפשרות שחרור לחלופה וכך גם בעניינו של משיב זה. 

בדיון שבפניי, התייצבו 2 בני משפחתו של המשיב , וביקשו לשמש לו כמפקחים. לא מצאתי את שני בני המשפחה ככאלו שיוכלו להציב גבול למשיב ולשמש כחלופה ראויה, למסקנה זו הגעתי בין היתר, נוכח גילם הצעיר יחסית למשיב, נוכח העובדה כי אלו אינם היו מודעים להסתבכויותיו הקודמות של המשיב, וכן, התרשמות בלתי אמצעית של בית המשפט, לפיה אלו אינם יוכלו לשמש גורם מציב גבולות למשיב, אשר כאמור, הוכיח שאינו נרתע משוטרים, אשר רודפים אחריו.

לאחר שאבחן את החלופות האחרות שיוצגו בפני בית המשפט, אתן החלטתי הסופית. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: